פסק-דין בתיק בר"ע 3360/07

1.         המבקשת נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 21.9.05. הפגיעה העיקרית במבקשת התבטאה בשבר מרוסק בעצם זרוע ימין, ובעקבותיה היתה מאושפזת במשך 9 ימים, ולאחר מכן שהתה באשפוז יום במשך 42 ימים נוספים.

2.         לבקשת המבקשת מינה בית משפט השלום שלושה מומחים, אשר קבעו למבקשת נכויות כדלהלן: בתחום האורתופדי (ד"ר ליטווין) נכות בשיער 15%; בתחום הנוירולוגי (ד"ר קורן-לובצקי) נכות בשיעור 10% ובתחום הפלסטיקה (ד"ר טוכמן) נכות בשיעור 10%.

3.         לאחר שהתקבלו חוות דעת המומחים הנ"ל הוגשה על-ידי המבקשת בקשה למינוי פסיכיאטר. בקשה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא ביום 3.9.07 ומכאן בקשת רשות הערעור.

4.         באי-כוח הצדדים הסכימו כי אדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, כאשר הבקשה והתשובה ייראו כסיכומים בכתב שהגישו הצדדים. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור.

5.         בהחלטת בית המשפט נקבע, כי בקשת המבקשת למינוי פסיכיאטר הוגשה ביום 20.6.07 והיא נסמכת על מסמך אחד בלבד, מסמך שנערך על-ידי ד"ר יהושע מרק (פסיכולוג ועובד סוציאלי) ובו מפורטות הפגישות הטיפוליות שהתקיימו ותמצית הנושאים שעלו בהן, כשהפגישה הראשונה התקיימה ביום 12.2.07 (כ- 16.5 חודשים אחרי שחרור המבקשת מאשפוזה בעקבות התאונה).

בית המשפט מדגיש, כי המבקשת לא התלוננה לפני המומחים שבדקו אותה על קשיים בתחום הנפשי, ומוסיף, כי "אם היו תלונות בתחום הנפשי, לפחות היתה התובעת מוסרת תלונות אלה לד"ר קורן-לובצקי" (המומחית בתחום הנוירולוגיה).

לפיכך הגיע בית המשפט למסקנה כי אין לפניו "ראשית ראיה" המצדיקה מינוי בתחום הפסיכיאטריה.

6.         המשיבים תומכים בהחלטת בית המשפט ומדגישים בתשובתם לבקשת רשות הערעור, כי מתקבל הרושם שפניית המבקשת לפסיכולוג, זמן קצר לאחר שנבדקה על-ידי המומחים מטעם בית המשפט מבלי שהזכירה תלונות הנוגעות למצבה הנפשי, לא נועדה אלא ליצור תשתית לצורך הגשת הבקשה למינוי פסיכיאטר. עוד מציינים המשיבים את פרק הזמן הארוך שעבר מאז התאונה ועד הפנייה לד"ר מרק וטוענים, כי בתיעוד שתומך, לכאורה, בבקשה למינוי פסיכיאטר, אין משום "ראשית ראיה" שמצדיק מינוי, בהתחשב גם בטיבו ואופיו של תיעוד זה.

7.         תחילה יצוין, כי הבקשה למינוי פסיכיאטר הוגשה כבר ביום 22.3.07. כאמור, בית משפט השלום התייחס בהחלטתו רק לבקשה שהוגשה ביום 20.6.07, אלא שבקשה זו היתה בקשה להוסיף תיעוד רפואי לבקשה המקורית, שהוגשה ביום 23.3.07.

מתקבל הרושם כי בית המשפט לא התייחס לבקשה המקורית ולהתיעוד הרפואי שצורף לה, ועל-כן הניח ביסוד החלטתו כי המבקשת תמכה בקשתה במסמך אחד בלבד, הוא המסמך שצורף לבקשה מיום 20.6.07.

אלא שתקלה אפשרית זו אינה אמורה להשפיע באופן מהותי על תוצאת ההליך.

לבקשה מיום 22.3.07 צורפו שני מסמכים - האחד, מכתבו של ד"ר מרק (שאינו נושא תאריך) ובו הוא מציין כי המבקשת פנתה אליו לקבלת טיפול "לפני חודשיים", כשהיא מתארת רגשות של "דיכאון, ערך עצמי נמוך, תקופות ייאוש, חוסר אנרגיה ותקופות לחץ ועצבנות". במכתב זה חיווה ד"ר מרק דעתו, כי המבקשת סובלת מדיכאון קליני שנגרם מתגובה רגשית שמקורה בקשיים בתפקודה הפיזי עקב תאונת הדרכים. המסמך השני כולל העתקי 3 קבלות על שלושה טיפולים שקיבלה המבקשת מד"ר מרק.

אין בתיעוד הנ"ל כדי להוסיף נתונים בעלי משמעות למסמך שצורף לבקשה מיום 20.6.07 ואשר אליו התייחס בית המשפט בהחלטתו. במסמך זה מצוי סיכום 15 פגישות טיפוליות שהראשונה בהן מיום 12.2.07. בפגישה הראשונה נרשם, כי מטרת הטיפול היא שיפור מצב הרוח והיכולת לשאת כאבים בכתף, כשהמטופלת מצויה במועקה (Stress) הנובעת ממגבלות פיזיות. גם בטיפולים אחרים נזכרות תלונות הקשורות בקשיי המבקשת לתפקד (בעבודה ובבית) לנוכח הכאבים בכתף.

לכאורה, המסמך האמור מהווה "מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי" ושיש בו ראיה לענין טענות המבקשת (תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986).

8.         נראה, כי ביסוד החלטת בית משפט השלום, מצויה התרשמותו לפיה, בהתחשב במכלול הנסיבות, לא עלה בידי המבקשת להציג ראשית ראיה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול לבין התאונה. כאמור, בית המשפט הדגיש, כי המבקשת לא התלוננה לפני מומחי בית המשפט על בעיות בתחום הנפשי וכי בבקשתה המקורית למינוי מומחים כלל לא ביקשה מינוי פסיכיאטר.

אלא שמסקנה זו אינה מתחייבת מנסיבות הענין ועלולה לקפח את המבקשת, שלא תוכל להוכיח את נכותה הנפשית, אם אכן נגרמה לה נכות כזו בעקבות התאונה.

ראשית, העובדה, כשלעצמה, שהמבקשת לא הזכירה בעיות נפשיות כשנבדקה על-ידי מומחים בתחומים אחרים אינה עובדה שבכוחה לחרוץ את גורל בקשתה. יתרה מכך, כאשר המבקשת נבדקה על-ידי ד"ר קורן-לובצקי היא התלוננה על "חוסר ריכוז וארגון שהיו קיימים לפני התאונה והחמירו", ותלונה זו הוזכרה בחוות דעתה של ד"ר קורן-לבצקי. מדובר בתלונה שיש לה זיקה ברורה למצבה הנפשי של המבקשת.

שנית, פרק הזמן שחלף מאז התאונה אינו כזה שבכוחו, כשלעצמו, להביא למסקנה כי הפנייה לטיפול הנפשי אינה יכולה להיות קשורה בתאונה. מהרישומים שערך ד"ר מרק עולה, כי ביסוד הפנייה לטיפול מצויים קשיים בעבודה ובהתמודדות עם כאבים. מטבעם, קשיים אלה אינם מופיעים מיד לאחר הפגיעה בתאונה, אלא רק כעבור זמן, כשהנפגע מתמודד עם המציאות היום-יומית בעבודה ובבית.

שלישית, ד"ר מרק מציין במפורש, כי תלונותיה של המבקשת קשורות בפציעתה בתאונה. לא ניתן לבטל נתון זה ולאיינו מכל משקל.